<h1>סמ"ג עשין סימן קס"ב</h1>
<h2>דף ו.</h2>
במסכת ערכין פרק קמא, האומר סלע זו לצדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפריש סלע אם רצה לשנותה באחרת מותר, ואם משהגיעה ליד גבאי אסור לשנותה (לשון רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"ד). אומר רבינו יצחק דוקא גבאי אבל בני העיר יכולים לשנותה אף לדבר הרשות (תד"ה משבאת). ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותם דינרים אין רשאים אלא אם כן לא היו שם עניים לחלק מצרפים לאחרים ואין מצרפים לעצמם, היה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד גבאי צדקה כדי לעשות אחרים ליתן הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע (המשך לשון הרמב"ם שם וה"ה) כמו שאומר גבי רבי ינאי (ערכין ו' ב') דיזיף ופרע. מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה אע"פ שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומר המנורה או נר של פלוני ואם נשתקע שם בעליה מעליה אפילו לדבר הרשות, ואם היה המתנדב גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה כמו שאומר בפרק קמא דערכין (שם) דגוי מיפעא פעי פירוש צועק ואומר הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרו אותו לעצמן (ע"פ רמב"ם שם הל' ו'—ז').
בפ"ק דב"ב (ח' ב' ותד"ה ומתחלקת) אמרינן התמחוי נגבית בכל יום, קופה מע"ש לע"ש, קופה הוא דבר קצוב שנותן כל אחד ואחד בערבי שבתות ליתן לעניים (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ט ה"א) ותמחוי מיני מאכל שמתנדב כל אחד [ואחד] לפי שעה בכל יום ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש). וכשהייתי בספרד ראיתי שגבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקים בערבי שבתות (וכ"ה ברמב"ם שם ה"ג). אמרינן בסנהדרין (ל"ה א') כל תענית שמלינין בה צדקה ולא חלקוה כאילו הם שופכי דמים ומעמידה בדבר המוכן לאכול כגון פת ותמרים וכיוצא בהם אבל לא במעות וחיטין. בפ"ק דב"ב (ח' ב') אמרינן הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משנים ומותר להאמין אחד על המעות של קופה, ואינה מתחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לכל עני לשבת, והתמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שחילוקו וגיבויו שוה (עי' רמב"ם שם ה"ה). והתמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד, רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו בצרכי ציבור אע"פ שלא התנו בו בשעה שגבו (רמב"ם שם הל' ו'—ז'). פירש רבינו יצחק דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כל אדם יכול לשנותה (ערכין ו' א' תד"ה משבאת) ואע"פ שלא התנו בו בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותה לכל מה שירצה כצרכי ציבור (המשך לשון הרמב"ם שם). גבאי צדקה אין רשאים לפרוש זה מזה בשוק אלא כדי שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובים, מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, היה הגבאי נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנו לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים ואין מצרפים לעצמם, וכן גבאי התמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם, ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם גזברים שנאמר אך לא יחשב את הכסף הניתן על ידם כי באמונה הם עושים, מי שישב במדינה שלשים יום כופים אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופים אותו ליתן לתמחוי, ישב שם שישה חדשים כופים אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופים אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה (רמב"ם שם הל' ח'—י"ב) עד כאן בפרק קמא דבבא בתרא. ובפרק קמא דב"ב בירושלמי (דף ב' ב') גרסינן גבי שהה שנים עשר חדש בעיר הרי הוא כאנשי העיר, אמר רבי יוסי ברבי בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן. שנינו במסכת פאה פרק אחרון (מ"ז) מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היה לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה.
<h2>דף כא.</h2>
בפרק רביעי דב"ק (ל"ו ב') מעשה באחד שתקע בכפו על אזן חבירו וחייבוהו ליתן לו חצי דינר כסף דמי בושתו ואמר המזכה איני חפץ לקבל דבר מועט כזה יתנוהו לעניים אחר כן חזר בו ואמר שיתנוהו לו ענהו רב יוסף אנו גבאי צדקה וכבר זכינו בו לצורך העניים, דלא גרע מהדיוט שקונה במעמד שלשתן, אבל אם לא כן היה יכול לחזור בו מפני שלא היה מעולם ברשותו כמו שמוכיח בפרק קמא דבבא מציעא (ז' א') דהא דאמרינן כל ממון שיכול להוציאו בדיינים והקדישו קדוש דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין כך פירש רב אלפס (ב"ק דף י"ח ב').
<h2>דף כח.</h2>
גרסינן בפ"ק דבבא בתרא (ט' א') אמר רבי יוסי שקולה צדקה כנגד כל המצות ולעולם אל ימנע אדם עצמו לכל הפחות מלתת שלישית השקל בשנה שנאמר (נחמיה י' ל"ג) העמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. בכתובות (נ' א') אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ואמרינן בירושלמי (פאה דף ב' ב') שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח והם שני עשורין כענין שאמר יעקב (בראשית כ"ח כ"ב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
